את היום התחלנו בסידורים כרגיל. הרתחנו מים לקפה ראשון בחדר. בדיקת תיקים, הכנת טרמוס קפה ויורדים לאכול.
לא רע. יש הכל מלבד מה שאין. למשל: גבינות לבנות. דיברי חלב. גבינה צהובה, אפילו לא סימן, ופחות מידי ירקות לבחירה. כל שאר מספיק ודי, לבטח בשביל כמונו שמבקשים לשמור על כושר הליכה.
התחנה הראשונה: העיר האסורה. מקום מושבם של קיסרי סין. שטח מוקף חומה ותעלת מים להגן מפני אויבים.
מבנים רבים בנוי עץ כבד, גגות טרקוטה, ופיתוחים צבועים צבע זהב. הכל בגדול כיאה לעם גדול ורב . רחובות התכנסות רחבות ידיים. כדי מים מוצבים לאורך הקירות, ששימשו מאגרי מים בעת שריפה.
מסלולי המדרגות אפשרו לנתב את הבאים על פי מעמדות.
הרבה סיפורים על התנהגותם של הקיסרים ועוזריהם. על 180 הפילגשים. על הסריסים שדאגו לו. על הוריו ובעיקר אימו . ועל 1000 חליפותיו. ועוד הרבה סיפורים על גבול הרכילות שכל כך מבוקשים ע"י מבקרים כמונו .
המביט הסקרן ימצא קודם כל עניין בבניה המקיפה. בתכנון של מכלול המתחם הכולל את החצרות, והבמות והמדרגות והשערים הגדולים ועמודי העץ הגדולים במיוחד התומכים את גגות העץ, וכמובן גן הפרחים והציורים החרותים בצבעי צהוב, כחול ואדום, והכל מרשים ומעורר הערכה.
יש עמים שהספיקו לא פחות מהיהודים. אחד מהם הסינים. עד ניצחון "מאו צה טונג" ב 1946, העיר הזאת , העיר בתוך עיר, הייתה סגורה לאנשים מהישוב ורק עם שינוי המשטר ב 1949, נפתחן שערי העיר לביקור של אנשים פשוטים שרק מגזע המלאכים. אין חפצים מיוחדים כמו שנהוג למצוא במוזיאונים או ארמונות אירופה. כל מה שהיה נגנב או נילקח ע"י הכובש היפני, ועוד יותר ע"י ציאנג קאי שק כאשר נסוג לטיוואן.
נשארו המבנים , הסיפורים והאווירה השואבת את כוחה מהסיפורים המסופרים ע"י המדריכים בשפת האם, הסינית, ומתורגמים לעשרות שפות אחרות, עם תוספות של מדריכי הקבוצות המסתובבות בשטח.
היום הזה מעונן. הראות לא טובה ולא ברור מה יהיה גורל התמונות שצילמנו. אבל בטוח שהתרשמותנו הכללית לא תימחק במהירה. גם בגלל שלהגיע לסין זהו מבצע של ממש וגם כי הוקסמנו מהמראות והאווירה.
ארוחת צהרים כרגיל. אני אומר כרגיל כאילו כך נהגנו מזה ימים ימימה. בסך הכל ארוחה שניה או שלישית .
פלטה זכוכית מסתובבת עליה מניחים מנות שונות ל-10 אוכלים היושבים סביב שולחן גדול וכל אחד בתורו גורף לתוך צלחת קטנה מהמנות שעל הפלטה המסתובבת. לא לדאוג. מארוחה כזאת לא משמינים, יש נטייה לאוכלים לעסוק בלנחש מה הוגש להם.
יש שלא אכלו כי יודעים מה הוגש להם. ויש שלא אכלו כי יודעים מה נתנו להם.
לכל אחד כוס שתייה, ולסיום פלח אחד של תפוז לכל אחד, אם משהו לא אכל בשוגג שניים. לחם, הס מלהזכיר.
תה, מובטח לאורך כל הארוחה עם או בלי צבע. בטוח ללא סוכר. ארוחה קצרה, עניינית
ללא יומרות. מזינה ולא סותמת . אפשר להמשיך ללכת. ובאמת המשכנו..
בחוץ החל יורד גשם, לא חזק אבל בטוח רטוב וברצינות. השמיים קדרו- השמש כלל לא הופיע ולפנינו ביקור במקדש השלום השמימי, מקום בו נהגו להתפלל שליטי סין, כי אלוהיהם יברכו אותם בשנים טובות, פוריות, בריאות ומזון לכולם.
לכולם קרי: למאות המיליונים הממלאים את ארץ סין.
הקומפלקס כולו הוא מעין המשך לעיר האסורה, במרכזו קפלה לתפילה מכוסה תיקרה גבוהה הנשענת על 4 עמודים המסמלים את 4 עונות השנה, ובסביבתו משטחי התכנסות לטכסים כפי שהיו מקובלים אז וגם היום.
בתנאים אחרים, הייתי אומר שהדברים חוזרים על עצמם עד כדי שעמום.
כאן, בביגין, בחצרות קיסרי האימפריה, הרגשתי כי הזדמן לי לדרוך במקומות שונים ורחוקים, במקומות ששמעתי עליהם ולא חלמתי כי כף רגלי אומנם תדרוך במקומות אלה.
השבח לאל. אז לא משעמם.
וההפתעה של היום: קבוצת אזרחים מתקבצים כדי לשיר יחד בליווי אקורדיון. דווקא כאן, במסדרונות המובילים אל המקדש השמימי אשר במשך 600 שנה היה אסור להמונים, ודווקא כאן מתקבצות קבוצות לשיר. אומרים שהם שרים שירים עממים מתקופות שונות. והרבה פעמים שרים שירי מחאה שלהם וגם של עמים אחרים.
השתלבנו יפה אייתם ויחד עם אילנה ואחרים, שרנו במלא הגרונות שירים מוכרים.
יודעי דבר סיפרו שהשרים, הם זמרים מקצועיים לשעבר, שנפלטו, מחוסרי עבודה, מתקבצים דווקא כאן לשיר ביחד. חלקם זמרי אופרה לשעבר וחלקם סתם שרים להנעתם. זה היה נפלא. הקהל הצטרף ברצון לשרים המתלהבים ומחה כף בסיומם של השירים.
מנגינות יפות באמת, לא הייתה זאת השירה המסורתית המונוטונית, אלא שירה קצבית. פעמים שירי צעידה, אבל יפים, זורמים ונקלטים בקלות באוזן המפונקת שלנו.
חוויה.
בחוץ גשם. גשם ממש. לא הבאנו מטריות אבל היו לנו "פונצוס" לגשם. למי שהיה חסר, ניתן היה לקנות במקום , מעין מעיל דק שקוף, מתאים לסינים רזים ולא לישראלים גדולים עם כרס. אבל זה מה שהיה והתוצאה: נראינו כקבוצת דחלילים, צבעוניים שנעקרו ממקומם.
חזרנו דרך המלון, נחנו קצת ויצאנו להופעת גלה של אופרה בייגין.
להגיד מוזר זה לא מספיק, נכון שכדי להתקבל לאופרה צריכים להיות מוכשרים מעל הממוצע וללמוד 9 שנים בבית הספר המיוחד המכשיר שחקנים . זה נכון למי שניגש לבחינות. תוצאתית, עבורנו, הייתה זאת הופעה אסתטית, צבעונית, סיפור לא סיפור והשירה לא דומה לשום דבר שניתן להשוות אותו כדי שנוכל לדמיין את ששמעו אוזנינו.
האולם, בתוככי מלון גדול. למקדימים מובטחת חוויה של השתתפות בתהליך האיפור של השחקנים שמקדישים לאיפור זמן רב. הם מקפידים על דיוק הקווים היוצרים דמויות אחרות מהמקור עצמו.
בכניסה לאולם, מוכרים מזכרות. ליד שולחן קטן, בחורה נחמדה, ציירה בצבעים מרהיבים תמונות בתוככי בקבוק. על הדופן הפנימית. במכחול דקיק, ובסבלנות ודייקנות ללא גבול, נצבעו תמונות מהנופים הסיניים המוכרים. לא עמדנו בפיתוי וקנינו כמה כמזכרת לחברים בארץ.
את הערב סיימנו בביקור "בפיצה האט" טוב, זול וטעים במיוחד. ובתרגילים מסובכים של מעבר כבישים ראשיים בין מוניות חולפות , הגענו בשלום למיטה וזהו... חורפים.
דני פלד - ניר יצחק
